הצצה לעמוד הראשון

גבעה שעשויה מאריזות

הולכים דרומה לאורך הטיבר ממרכז רומא, חולפים על פני בית המטבחיים הישן של העיר, ומגיעים לגבעה שאין לה שום סיבה להיות שם. היא גבוהה כשלושים וחמישה מטרים, והיקפה קרוב לקילומטר. צומח עליה דשא, וגם כמה עצים. אבל אם חופרים בשיפוע שלה לעומק כף יד, לא מוצאים אדמה. מוצאים חרסים: שברים כתומים ומעוגלים, עבים כמו רעפים, דחוסים שכבה על שכבה, עד למטה.

הרומאים של היום קוראים לה מונטה טסטאצ׳ו, הר החרסים. היא בנויה כמעט כולה מכדי שמן זית שבורים, והארכאולוגים מעריכים שיש בה שרידים של כחמישים מיליון כדים.

כל כד כזה היה אמפורה נמוכה ועגולה שיוצרה בדרום ספרד, בעמק הגוואדלקיביר. כשהיה מלא, הוא החזיק כשבעים ליטר שמן. הוא שט במורד הנהר אל החוף, חצה את הים הפתוח אל שפך הטיבר, עלה במעלה הנהר על דוברה גרורה, והגיע למחסנים כאן, בשולי העיר. שם רוקנו אותו. ואז זרקו אותו.

וגם זה לא נעשה סתם כך, בערימה. בכדים האלה אי אפשר היה להשתמש שוב, כי שמן נספג בחרס לא מזוגג ומעלה ריח של עיפוש. אז פועלים שברו אותם לחתיכות בגודל נוח, נשאו את השברים במעלה רמפות, וסידרו אותם בטרסות שנתמכו בקירות שנבנו גם הם משברים. על כל שכבה פיזרו סיד, כנראה כדי להשתיק את ריח השמן הישן. במשך כמאתיים וחמישים שנה, מישהו ניהל את המזבלה הזאת בקפידה של מנהל עבודה באתר בנייה.

מהנדס שמסתכל על גבעה כזאת מתחיל לעשות חשבון. חמישים מיליון כדים במאתיים וחמישים שנה הם כמאתיים אלף כדים בשנה, כל שנה, ממחוז אחד ובשביל מוצר אחד. וזה רק השמן. החשבון לא כולל את היין, את רוטב הדגים, את העצים, את השיש, ואת המטען שהיה חשוב מכולם יחד, זה שרומא לא יכלה בלעדיו אפילו שבוע אחד: התבואה.

במאה הראשונה לספירה חיו ברומא בערך מיליון בני אדם, והאזור הכפרי שסביבה לא היה מסוגל להאכיל אפילו חלק קטן מהם. כל כיכר לחם בעיר הייתה תלויה באוניות, בנמלים, במחסנים ובדרכים שפעלו בלי הפסקה, לרוחבו של ים שלם. הספר הזה מספר איך נבנתה המכונה הזאת, איך שמרו שתמשיך לפעול, ומה קרה בימים שבהם היא כמעט נעצרה.